כתיבה, חצי כתיבה
שרבוט אחד מהיר, שתי מילים כתובות, ודי
השנה הזאת עמדה אצלי בסימן בכתיבה. כל מה שרציתי או לא רציתי לכתוב כבר שנים התחיל לצאת החוצה, וכל סוג של כתיבה (סוגה, בעגה האקדמית) שונה ב 245 מעלות מהשני. כן, זו לא טעות כי בכל זאת, לכל סוגי הכתיבה יש הרבה במשותף – אותיות מילים משפטים וסימני פיסוק…
לפעמים הם יוצרים ישות הומוריסטית וקלילה כמו סיפורי EstherGoesWild ולפעמים מסמך אקדמי מובהק שלא היה מבייש… ובכן, כרגע רק אותי.
ולפעמים סיפור ארוך ממש שמחליט להיות נובלה. או שתיים. או שלוש. לא יודעת, אני עדיין בשלבי כתיבה והמפלצת ממשיכה להתחלק…
הסיפור שלי הוא קצת מוזר
נו שיט שרלוק, בכל זאת אנחנו מדברים עלי, ומשהו רגיל פחות יקרה לי כנראה.
והסיפור של לפני הסיפור מתחיל ככה:
לפני משהו כמו שלוש שנים התחלתי לכתוב טקסט שמאוד אהבתי, אבל ככל ולמרות שהתקדמתי בו לא הצלחתי לעמוד על טיבו.
רסיסי סיפור שלא הצליחו להתחבר לאחד גדול אבל ממש אהבתי את הסיפור (בראש שלי הוא התקיים, רק לא על הנייר). ניסיתי מכל זווית אפשרית, כתבתי בגוף ראשון, בגוף שלישי, אם היה גוף חמישי כנראה שניסיתי גם אותו.
למרות כל הנסיונות משהו לא התחבר עד הסוף וגרם לי לתחושה מאתגרת של חוסר מסוגלות ואובדן.
ממש ממש רציתי להוציא אותו לאויר העולם… אבל כנראה שעדיין לא הגיע הזמן,
ואני, כשאומרים לי תמתיני… מתחרפנת.
And then came Diana
אחרי תקופה שלא כתבתי כלום והתחלתי להרגיש חנוקה וחסרת סבלנות לעצמי ולעולם החלטתי לתת לסיפור הזה לנוח וקיוויתי שדברים אחרים יקרו.
מסתבר שבעולם הפיקציה שלי, כמו בחיים האמיתיים, כשדבר אחד נגמר מיד מתחיל אחר, ולפני שהבנתי מה קורה דמות חדשה נכנסה אל חיי והצליחה ללגום את תשומת הלב שלי, מבקשת שאכתוב אותה.
אז הסכמתי…
ובאורח פלא כמו ילדה שרואה פרפר ואז עוד אחד, ועוד אחד – עוד דמות הגיעה לבקר וביקשה גם היא שאכתוב, הפעם עליה.
מצאתי את עצמי עומדת, או יותר נכון יושבת במרחב הוירטואלי, מתפעלת מהן בשעה שהן מסתובבות בתוך ראשי כמו פרפרי פרא צבעוניים, ואני כותבת. קצת מזו וקצת מזו מתקדמת לאט… לשומקום.
"ספר לו היה לי, ספר קטן, אסתר אקרא לו, אסתר שלי" או דיאנה, או אתנה, או אורורה ובעצם למה לא גם וגם? ולמה לכתוב רק ספר אחד?
רציתי לזרוק הכל לפח ולשכוח מכולן – מכל הדמויות אבל במחשבה שניה ושלישית זה נראה לי אקט פחדני ולא רציני.
הרי עדיין לא ניסיתי הכל כדי להפוך את הדמויות לסיפור אחיד עם מסר. (אלוהים, צריך גם לחשוב על מסר??), ואי אפשר להרים ידיים עכשיו כי זה יהיה כמו לשכוח חלום שטרם נחלם. בהחלטה של רגע והבנה ש… אומץ היא תכונה נרכשת
התקשרתי לעורכת עלילה ודמויות כדי שתקרא את הכל ותכריע.
להמשיך או לזרוק! שמישהי שהיא לא אני תסתכל ותגיד לי האם יש כאן משהו, סיפור, עלילה, מסר, ומה לעזאזל אני עושה עם הכל.
ומי שחושב שהשלב הזה קל, מותר לו, אבל אני מתתי מפחד מבפנים. פעם ראשונה שהדברים שרצים לי בראש נחשפים למישהו זר.
הכנתי את עצמי לחופשה ארוכה במחלקה הסגורה…
מה זאת נובלה?
הפתעה!! העורכת עפה! על הדמויות. ראתה דברים שאפילו לא ידעתי או זכרתי שכתבתי, ראתה את הרעיונות שהיו בגדר בוסר ומה יוכל להבשיל מהם.
מילא זה שעפתי מהתגובה שלה, אבל הכי עפתי כשהיא אמרה שכל דמות היא פמיניסטית חתרנית בדרכה שלה. מילות הקסם בעיני. פמיניזם חתרני – בדיוק מה שאני אוהבת וחיה עבורו.
הגיע הרגע לעשות את זה רשמי… תופים בבקשה ומים כי אני מסמיקה…
נעים מאוד, אני Esther (אבל לא רק), ואני כותבת נובלות (כן, ברבים)
שכל אחת תעמוד בפני עצמה ויחד הן ייצרו פסיפס של דמויות וסיפורים
של נשים שלא הולכות בערוץ המקובל של החיים,
וזה דווקא משמח אותן.
ואותי
ולמה אני כותבת על כתיבה דווקא עכשיו?
כי שמתי לעצמי יעד עד דצמבר לסיים לפחות שלוש נובלות ואז להחליט האם להוציא אותן לאור.
ובזה הרגע גם סינדלתי את עצמי.
Wish me luck…