הפנתרים הורודים בירושלים
באופן ספונטני
מפלגת הפנתרים הורודים* הכריזה על יום מוזיאונים ותערוכות בירושלים ביום א' 19 ביולי 2020.
משיטוט מהיר באינטרנט גילינו שרובם סגורים כי יום ראשון וקורונה וזה. למשל מוזיאון ישראל שסגור ממרץ, או כנסיית הקבר שמחזיקה את יום ראשון קרוב לליבה, או מנהרות הכותל שמוכרות כרטיסים החל מאוגוסט בלבד…
כנהוג בין שלושת חברי המפלגה, הבנו שבידינו ובסמכותינו הבלעדית להגדיר מהו מוזיאון או תערוכה ולפי זה סידרנו את היום שלנו, וכאן אני מביאה את חוויות היום שדומה יותר למסע בזמן בירושלים ביום קיץ לוהט מאשר לחוויות מתוך מוזיאון ממוזג כפי שהייתם מצפים אולי לקרוא…
*למה פנתרים? כי אנחנו כל כך זריזים וגמישים בכל ההיבטים. למה ורודים? את זה כבר תבינו לבד…
מוזיאון נתב"ג:
הגענו בצהריים למקום חם ומנומנם. בכניסה שאלו אותנו האם אנחנו עובדי המקום. מיד הבנו שזו שאלה מכשילה כי אין עובדים בנתב”ג בימים אלו, ולכן בפרצוף הכי “קול” שלנו אמרנו את האמת ונכנסנו פנימה.
מוזיאון נתב”ג היה בעבר נמל התעופה של ישראל, שנבנה עוד לפני קום המדינה וקיבל את
שמו ב 1973 עם מותו של דוד בן גוריון.
בימיו הטובים נמל התעופה הוא שימש לשינוע אדם וסחורות בין מדינות שונות בעולם, מדינות באירופה וספרד – לישראל.
כיום המקום משמש בעיקר כחניון יום ולילה למטוסים ומידי פעם מציג לראווה במיצג אורקולי המראה או נחיתה כמחווה לקהל שבא להזכר מה זה המקום עם המגדל הגבוה והחנויות שלא בשימוש
מוזיאון כנסת ישראל
הגענו אל מוזיאון כנסת ישראל בצהרי החום, וראינו שהוא עדיין לא נגיש לכולם, הוא בתהליכי שינוי והתאמה למצב החדש, עומד מאחורי חומות שקופות ומבודד מעם.
במקום הזה שנראה עכשיו חשוך גם באור יום יש ארכיון ענק לזכר הדמוקרטיה שפעם האירה על מדינת ישראל, המון מסמכים וקלטות ישנות על איך הישראלים הקדמונים קיבלו החלטות.
בואו נגיד שלא כל הקלטות נעימות, ולא כולן מראות את ישראל היפה, לפעמים מראות נבחר מכוער כזה או אחר אבל לפחות אז, בימים ההם לא היתה סתימת פיות וחבישת מסיכות כדי לטשטש את הקול והרעיונות של העוסקים בדמוקרטיה.
עצרנו כמה דקות בדומיה לזכר עולם שהיה, והמשכנו בדרכינו.
מוזיאון בלפור - הרחוב והבית
לא קל להגיע לרחוב בלפור, יש המון עבודות בניה ותשתית בשכונת רחביה, אבל מפגינים אין. נסענו מסביב כולל כיכר פריז ולא היה זכר למה שהתרחש שם לילה קודם. נראה שהמכתזיות (אוירוני דוד על גלגלים) שטפו את כולם, ושהדחפורים הפזורים מסביב הכניסו את השאריות לאדמה וכיסו.
שקט… פשוט שקט שם. תהינו האם בטעות עברנו דרך פורטל ליקום מקביל שבו המציאות נראית כמו שאנחנו זוכרים אותה מקודם, או שאולי התקשורת (האשמה) עסוקה בליבוי יצרים והפיכות אזרחיות במקום לסקר את הימים החמים והמנומנמים שלנו כאן בארץ?
אין לי תשובה לשאלה זו, כי המחשבה על האפשרות לעבור ליקום מקביל מפתה מידי מכדי שאוכל לחזור דרך הפורטל למציאות שלנו, ולהמשיך לחייך כאילו אני לא יודעת שאפשר גם אחרת…
אתר עתיקות - מתחם התחנה הראשונה בירושלים
האירוע המתוכנן היחיד אתמול היה ביקור בתערוכת ליאונרדו דה וינצ’י שמוצגת במתחם התחנה הראשונה בירושלים. מתחם התחנה כמעט שומם בארבע אחר הצהרים. בתים לממכר אוכל פזורים בשטח כמעט ללא כל אדם, מעט משפחות עם ילדים גם הן פזורות בשטח, ובעיקר המון מרחב ריק וחם.
יותר מעניין מהתערוכה היה חלון הראווה של זאפה ירושלים, שלא נגעו בו מאז מרץ 2020. הרגשנו כאילו אנחנו מטיילים במנהרת הזמן ומוצאים בחפירות ארכיאולוגיות שרידי תרבות שהיתה נהוגה פעם בישראל. היינו אחוזי התרגשות, געגוע ועצב למראה ימים שבהם התנהגנו אחרת, שמחנו אחרת, ואולי אפילו התחבקנו ספונטנית עם מי שלידנו.
צילמנו, כדי שלא נשכח.
מרכז התרבות שוק מחנה יהודה
מרכז התרבות השוקק חיים בכל יום מימות השבוע עמד עצוב ומיותם כמעט לגמרי. המון חנויות סגורות, מעט קהל קונים והרצפה נקיה נקיה. מעולם לא ראיתי אותה כל כך נקיה. גם היא לא זוכרת תקופה כזאת. במרכז הרחבה המרכזית עמדה גלמודה ושוממה כמו פסל סביבתי מנודה חברתית העגלה של הקרטונים שתמיד מלאה על גבול המסריחה. היה קשה לעבור לידה ולחשוב שאולי עדיף לה בבאב אל וואד ליד מזכרות הפח האחרות מימים טובים יותר, בהם לכל כלי היה תפקיד, ומכל פח עשו סיר מיוחס או לפחות אנדרטה.
בערב לעומת זאת, התנגנה מוזיקה טובה מהפאבים שנפתחו, הרוח התחילה להזרים עביר קריר קצת יותר ולרגע, לרגע הרגשנו שפיות ואולי אפילו תקווה.
ולסיום, לא היו פקקים בירושלים. כל היום. אני יודעת, זה בטח נשמע כמו סיפור בדיוני שעכשיו אני ממציאה על העיר שתמיד תמיד שפקוקה לה יחדיו רק כדי לפזר קצת אבקת אופטימיות…
אבל איכשהו בתוך כל אתמול, אפילו זה היה קצת עצוב.