הלילה של אלבריק

מה שלא סיפרתי אז ואולי הגיע הזמן לספר עכשיו זה מה קרה בלילה של אותו יום, אחרי שרפאל ואני ישבנו לנו על הקצה כמו שני פחדנים ולא ריחפנו למטה…

כשאלבריק הבין ששנינו ממש חזקים בפחד שלנו מגבהים ומריחוף הוא הציע לנו בנדיבות אין קץ להמתין לו בבקתה במחנה המטיילים הקרוב מרחק של כרבע עד חצי שעה הליכה ואחרי שננוח קצת הוא יקפיץ אותנו עם הרכב שלו לנקודת המוצא של המסלול, כך אמר החד קרן המיטיב שלנו.

מכיוון שהיה קר בחוץ רפאל ואני הסכמנו שעדיף לשבת בבקתה מחוממת מאשר להקפיא את התחת ולאכול את הלב, ושנינו כבר פינטזנו על כוס שוקו חם ועוגיות שעוד היו לרפאל בתיק.

בצעד קל ותחושה של “חביבי המורה” יצאנו לכיוון המחנה של אלבריק, מגששים את דרכנו בחינניות של פיל עם נעלי בלט. אחרי כשעה של הליכה עקב בצד גוגל מפות הגענו לבקתה. אנחת הרווחה שפלטתי הוכיחה בכמה סטרס הייתי בהליכה הזאת, כשהשמש עוד רגע מתחילה לשקוע ורפאל ואני לבד ביער נהיים דומים להנזל וגרטל לדעתי, וכשהעליתי את התחושה הזאת מול רפאל התחלנו להתווכח מי הנזל ומי גרטל בין שנינו, אבל נראה לי שאני סוטה מהעיקר, בערך כמו שסטינו מהדרך.
כל מה שאני יכולה להגיד הוא שמזל. זהו.