גרעין של אושר דחוס
"ברגע שאתה לומד איך למות, אתה לומד איך לחיות"
הספר האלמותי (שמתם לב לאירוניה?) של מיץ' אלבום "ימי שלישי עם מורי" שוכב ליד המיטה שלי כבר שנים. מידי פעם אני חוזרת אליו, מדפדפת בו באקראיות, משחקת משחק כזה של "המשפט הראשון שקופץ לי לעין הוא המנטרה שלי להיום"
לפעמים זה “הוא היה מחובר לבלון חמצן”
ולפעמים זה “תחייה את החיים כאילו שאתה עומד למות”.
מה שלא יהיה, זו המנטרה שלי לאותו יום, שאותה אני מתרגלת.
ולמה אני מתרגלת מנטרות כאלה, הזויות ככל שיהיו?
קודם כל, כי אני הזויה לא פחות מהן. ושנית, כדי לצאת ממעגל הסבל שלי.
רוב הזמן אני לא מודעת לכך שאני חיה בתוך סבל, זה קצת כמו הלחות בקיץ במישור החוף או כאב ראש טורדני שלא מרפה.
פשוט חיים עם זה, אבל לפעמים מגיעים רגעי הארה, מילה או משפט שמישהו אומר שיוצרים את ה “אהה מומנט של עניני הסבל”.
זה לא שלא ידעתי, אבל שכחתי. קצת כמו כאבי צירים או פציאליס. מהר מאוד אחרי שחוזרים לשגרה שוכחים, רק שהדוגמא היא בנגטיב. אני שוכחת מה זה להיות שמחה וחוזרת לתרגל סבל.
בעקבות ה-א-הא מומנט האחרון שהיה לי החלטתי לתרגל חוסר סבל, אבל מכיוון שאי אפשר לתרגל שלילה, חקרתי את עצמי לעומק וגיליתי שמקור הסבל שלי הוא… בדאגה.
אני דואגת כל הזמן
לדברים שעדיין לא קרו, שאולי בתרחיש אחד למליון יקרו, וכל מחשבה כזאת על דאגה מייצרת עוד סבל. לדוגמא: הנה, ככה בלי לחשוב לעומק: ומה אם לא אצליח במבחן, ומה אם מי שיקרא את מה שאני כותבת יחשוב שאני לא כזאת מוכשרת, ואולי אני באמת לא מוכשרת אבל כתיבה היא ה”פאשן” שלי אז מה אעשה? ומה אם אצטרך להבחן במועד ב’ שנופל לי בדיוק על תכנון של חופשה שאולי לא תקרה כי קורונה והחיים וזה? ומה אם המנחה שלי בלימודים לא תאהב את מה שכתבתי ותחשוב שאולי זו טעות להנחות דווקא אותי, ומה יקרה אם היא דווקא תאהב ותצפה ממני להגיש חומר כשאני עדיין לא בשלה רגשית? ומה יקרה אם אצטרך להגיש דווקא בזמן שתכננתי לצאת לחופשה? הבנתם, נכון?
האם אני האישה שאני רוצה להיות?
מורי (מימי שלישי עם מורי) אמר שכדי לחיות נכון צריך להתכונן למוות. בכל יום לשאול את עצמי: “האם היום זה היום? האם אני מוכנה? האם אני האדם שאני רוצה להיות?”
ואני מוכנה לשאול את עצמי את השאלות האלה ולבדוק בכל יום האם אני חיה כמו האישה שאני רוצה להיות. האם תרגלתי היום חופש? שמחה? האם עשיתי את מה שאני אוהבת? האם אמרתי לאנשים שלי שאני אוהבת אותם? האם השקעתי בגוף שלי? האם נתתי אוויר לנשמה? האם עשיתי משהו שאצטער עליו? האם לא עשיתי משהו ואצטער על כך?
ואז קורה הפלא
ברגע שיש סינכרון בין צורך ורצון (הצורך הוא שקובע, הרצון הוא רעש רקע אלא אם הוא מחובר לצורך) יורדת עלי שלווה ואני אומרת… כן, לא היה אכפת לי למות היום, כי חייתי את עצמי במלוא העוצמה.
ואז מתרחש הפלא מעצמו: למה למות אם אני חיה את עצמי בדיוק כפי שאני – באותנטיות ומימוש?
וזה הרגע שאני מבינה כל פעם מחדש שזו מהות האושר.
אושר שנרקם מתוכי בלי קשר למאורעות חיצוניים, אושר שלפעמים נדחס לגודל מקרוסקופי, אבל הוא קיים שם כדי להחזיק אותי ברגעים הפחות טובים.
יש שיקראו לו חוסן, אני מעדיפה "גרעין של אושר דחוס ".
ולמי שמעוניין, מצאתי קישור חינמי להאזנה לספר “ימי שלישי עם מורי”