The Village People

מי שכן חזר, מידי יום היה העוזר שלו, מלאכי. כן. השם אומר הכל ואני חושבת שאפשר לעצור כאן את הסיפור, נכון?

לא?

טוב. אז ממשיכה.

מלאכי היה גבוה ורזה עם רעמת שיער שחורה כמו הלילה ועיניים שחורות גם הן עם ריסים ארוכים. היתה לו גומה על הסנטר וזקנקן מסודר, ובחיי שבכל פעם שהפנה לי את הגב חיפשתי את הכנפיים שלו. הוא היה מגיע אחרי שבניטו היה עוזב ומזמין טרמיציני גבינה ופנצ’טה ואספרסו קצר, יושב בשולחן הפינתי מתצפת על כולם ומחייך אלי.

אם כאן היה נגמר הסיפור לא הייתי מתעכבת עליו בבלוג (היי… מותר לאישה לשמור משהו לעצמה),

אבל מלאכי הזמין אותי למסיבת רווקות של לילי אחותו בלילה ליד האגם, וגם לחתונה (הצילו…), וזה משהו שאי אפשר להחריש…
סיפור שהיה כך בדיוק היה פחות או יותר:

ביום השלישי לשהות שלי ב” קפה מריאנה” (שימו לב, לא אמרתי עבודה כי זו לא עבודה אם ממש נהנים מכל רגע)

שהיה במקרה יום חמישי מלאכי, שכבר הרגיש חבר פנה אלי ונשא מונולוג באיטלקית מהירה. כמובן שלא הבנתי מילה ופשוט הנהנתי תוך כדי שאני נהנית לשמוע את השפה המתגלגלת שלו והאנגלית במבטא מתמשך, עד שלבסוף נתתי לו את הגוגל טרנסלייט כדי להבין מה הוא מבקש. הטרנסלייטור תרגם את דבריו ולקח חירות יצירתית כשאישר בשמי את ההגעה למסיבה. אין מה לעשות, לא יכולתי כבר להתנגד, וכנראה שנגזר עלי להנות בעוד הרפתקאה מפתיעה. 

וכך חברים הוזמנתי למסיבת רווקים ורווקות איטלקית מקומית שתתרחש בלילה ליד האגם המקומי…