Catalan Pyrenees – יום 7 למסע
משוגעת או אמיצה?
את הקטע של הפירינאים הצרפתיים תכננתי בחיל ורעדה, ובתרגום חופשי - בפחד וקוצר נשימה. מסתבר שיש לי מחלת גבהים קלה ורק מלהסתכל על התמונות של הנופים בגובה הרגשתי סחרחורת. מצד שני, אני כבר יודעת שבשטח אני מסתגלת מהר (בהנחה של גובה הגיוני). אבל מכיוון שהיו לי הרבה סימני שאלה בעניין החלטתי שאת המסלול אעשה עם הדרכה מקומית ולא לבד, מה שאיפשר לי לקחת טרק של יומיים עם לינה של הקבוצה בבקתת הרים באחד הכפרים.
הגעתי לפארק הלאומי של הפירינאים הקטלונים http://www.parc-pyrenees-catalanes.fr/ מוקדם בבוקר. מוקדם זה יחסית לזריחת השמש. בישראל השמש זורחת ממש מוקדם, באזור ספרד/צרפת היא מתעוררת כנראה אחרי לילה של בילויים בסביבות השעה שבע וחצי שמונה, בעונה הזאת.
ולכן כשהתחלתי את הנסיעה בבוקר השמש היתה ממש בתחילת הזריחה שלה. מפאת פתלתולי הדרך והבחילות היה לי קשה לעצור ולצלם, אבל תסמכו עלי אם אגיד שהיה וואו?
אלבריק הקסום
התחלנו את המסלול קבוצה של עשרה אנשים ממדינות שונות בעולם – החל מאירופה, דרך צפון אמריקה ואפילו נציג ברזילאי היה שם. רוב המטיילים היו זוגות מלבדי ומלבד הברזילאי וכך יצא שהסתובבנו יחד מעודדים ועוזרים אחד לשני כל הדרך עד שאנשי הקבוצה חשבו שאנחנו “זוג מהבית”. מסתבר שהוא חי באירופה בכמה חודשים האחרונים כדי לסיים את הדוקטורט שלו במשפטים, והיה אמור לעשות את הטיול עם בן זוגו שלצערו לא הצליח לצאת מברזיל ולהגיע.
אז הוא מצא תחליף ואני מצאתי יד מושטת כשהייתי צריכה לקפוץ מעל נחלים בין הסלעים.
המדריך Alberik (תנסו במבטא צרפתי) היה צעיר (ולא רק בעיני המתבוננת הממורמרת, 28 זה גיל צעיר אבסולוטית), קופצני וחמוד מאוד עם OCD קל שהתבטא בעיקר בצורך שלו לבעוט באבנים שהיו מונחות בשלווה על המסלול שלו.
רציתי לשים כאן תמונה שתמחיש את כל האיכויות שלו אבל לא הצלחתי לצלם אחת כזאת.
אז רק לשם התחושה – הוא נראה בערך כך:
דרך אגב, הפירוש לשם שלו נע בין “שליט בלונד” ל”יועץ קסום”, אני נתקעתי על הקסום הבלונדיני וערימת הבדיחות שרפאל (הברזילאי) ואני בנינו במהלך היומיים האלו היתה יכולה להחזיק בשקט בלוג שלם.
הנופים, הו הנופים
מ-ד-ה-י-מ-י-ם. ירוק ופורח בכל מקום, פרחים וצמחים לרוב שונים מהמוכרים לנו וכל אחד ואחד מהם נראה לי כמו פלא בריאה, והלוואי והייתי יכולה פשוט לנוח עליהם וללכת לאיבוד במחשבות…
בדרך הגענו לנקודה במסלול שבה Literally היינו ממש מעל עננים ששטו בתוך נקיק בין הסלעים. כל כך התחשק לי לרכב עליהם לכל מקום שאליו יבחרו להגיע, היה נראה לי שאם אצנח עליהם הם יצליחו להחזיק אותי
אבל אלבריק לא היה כל כך בעניין. כפיצוי ופיתוי להמשיך במסלול הוא הבטיח לי שאם ארצה לעשות משהו דומה, תהיה לי הזדמנות מחר לקראת סוף המסלול.
הלכנו (כלומר טיפסנו) כל הבוקר עד לצהרים והמסלול לקח אותנו למפלים ובריכות קטנות שעם השמש שריצדה עליהן עשו חשק פשוט להכנס, וזה אם מתעלמים כמובן ממזג האויר.
כן, היה קר מידי להכנס, או ככה לפחות חשבתי עד שאלבריק הקסום הוריד את בגדיו העליונים (חייבת להגיד שהקסם לא דעך) ועודד אותנו להכנס מתחת לאחד המפלים.
מי שלגים אני מזכירה.
עם כמות תנועות הראש שעשינו ימינה ושמאלה יכולנו להתחרות בטורבינות רוח ואין ספק שהתנועות עזרו לנו להתחמם, אבל לא מספיק כדי לקפוץ פנימה.
ובכל זאת כדי להנות עד הסוף ולאתגר את עצמינו “עוד קצת”, כדבריו, או להתגבר על חרדת המים הקרים (ראה ערך “I was in the pool”, ג’ורג’ מסיינפלד, שם, שם) כדברי, עשה איתנו אלבריק קורס קצר שאחריו לפחות חצי מהקבוצה היתה בתוך המים!
רפאל ואני האמיצים על הנייר נשארנו בחוץ לשמור על האוכל ולהעביר ביקורת (בונה, רק בונה. קצת מרושעת אבל בונה) על כל אחד מהקבוצה…
מסתבר שבנוסף למעלותיו הרבות אלבריק הוא מוסמך בשיטת “Wim Hof” לשליטה בחום הגוף בעזרת נשימות וכוח המחשבה
רקע קצר על השיטה ונפלאותיה למי שמעוניין –
https://stronger.co.il/%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%A1-%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%98%D7%A6%D7%99%D7%94/%D7%95%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%95%D7%A3/
ואלו בערך עלילות היום הראשון במסלול הפרינאים הקטלוניים.
אני יכולה להגיד עם יד על הלב שבאמת ניסיתי להתמודד פה עם פחדים אמיתיים או מדומים, מעצורים פנימיים וגם חיצוניים (לא סתם אני מזל גדי, טיפסתי על סלעים כמו תיש טוב), אבל המסלול עדיין לא הסתיים, וכנ”ל האתגרים.
מחר יום חדש, ופוסט חדש על
דו-בי או לא דובי