רצה ללא הפסקה
יש אישה אחת בהרצליה
שלא מפסיקה לרוץ. לא משנה מתי ואיפה אני מסתובבת בעיר, אני רואה אותה רצה. בכל שעה. רצה זה גדול וקטן עליה בעת ובעונה אחת כי היא עושה את זה בצעדים קטנטנים כאלה, לבושה גוזיה ומכנסונים וסרט סופג זיעה על הראש.
לפעמים נדמה לי שהיא יצור על סוללות שלא מצליח לעצור, בקושי עוצרת באדום ברמזורים. והיא רזה רזה רזה. נראה לי שהיא כבר לא פוליטיקלי-נורקטית, ושכל מה שהיא עושה בחיים זה לנשום, לרוץ, ואולי לשתות מים מידי פעם.
היא לא צעירה, מבוגרת אפילו, או ככה היא נראית לי כשאני חולפת על פניה או על פני גבה.
יש אישה אחת בהרצליה
שרצה בצעדים קטנטנים כל יום והיא כולה כל כך דקה שנראה שהיא אוכלת אויר ושותה זיעה העיקר לא להפסיק לזוז.
היום ראיתי אותה שוב אחרי חודשים שלא חלפנו אחת על פני השניה. היא נראתה אותו הדבר בדיוק חוץ מבטן גדולה שהתנפחה אצלה מקדימה. היא עדיין רצה בצעדים קטנטנים, היא עדיין מבוגרת ועדיין ממש רזה מאחורה. אבל הקדימה שלה כבר לא אותו דבר. היא רצה כאילו שהיא לא שמה לב לשינוי שמתרחש אצלה, ומצד שני ראיתי שהשינוי שם לב שהוא מתרחש, הוא לבש צורה של שינוי שיצא משליטה ולא מוכן להיעלם למרות המאמצים הנואשים שלה להעלים אותו בכל הכוח ובכלים הרגילים והישנים שהיא מכירה.
The Hurrier I go, The behinder I get
וחשבתי עלי, שלא מצליחה להעלים אף שינוי שקורה לי מעיני העולם, ויותר מאתגר – גם לא מעיני עצמי, ועל כך שאין לי רוטינות כבר מעל לשמונה חודשים, וכשכל פעם שאני מנסה לייצר אחת, רוח חזקה מגיעה ומשנה אותה (עלי נאמר – מתבדרת ברוח) ועל איך שלאחרונה המון דברים קורים לי בהפתעה גמורה או לא קורים לי בכלל (גם בהפתעה גמורה)
ולמרות הכל יש בי רוגע פנימי כזה וידיעה שהכל בסדר ושעדיף בתקופה הזאת ללמוד לארוג מקרמה מאשר להרוג את עצמי בריצה.
לפני כמה זמן, אולי בעולם שהפסיק כבר להתקיים פגשתי את המשפט המדהים –
“The hurrier I go, The behinder I get” מאליס בארץ הפלאות. אז חשבתי שהוא משפט מפתח בהכנה שלי לדבר הבא, והיום אני יודעת שהוא כזה.
ככל שאני ממהרת אני מתרחקת מהמקום בו אני רוצה להיות,
אני מקווה שבפעם הבאה שאראה את האישה שרצה ומתקדמת באיטיות תכליתית לשומקום אעצור אותה לרגע ואציע לה לעבור למקרמה, שם הבטן היא יתרון ולא מגבלה, ועדיין הגב שלה יראה נפלא.
