עולות בפארק – היום החמישי למסע

אני מעבירה נושא… 

הגעתי לכפר עולות. ואחרי יום של “לבד” התרגשתי סוף סוף לראות אנשים.  לא חשבתי לעצמי שארגיש ככה כאילו מינימום הייתי על אי בודד חודש, או בהסגר בבית.

נכנסתי לחלק העתיק של העיירה והלכתי אחרי הריח של המאפים עד שהגעתי למקור. נכנסתי ל”גלנטריה” בתקווה לטרוף את כל מה שאפשר, אבל במקום זה נתקלתי בזוג עיניים ירוקות גדולות מסתכלות עלי ויד ארוכה ושעירה מושטת לעברי.

החתול הכי יפה בעולם פגש אותי והואיל לברך אותי בזה הרגע. זהו.

ביקשתי מהמוכר, גם הוא עם עיניים ירוקות חתוליות, אספרסו – נכון, כפול ומאפה ספרדי עם גבינה.

באנגלית רצוצה הוא שאל אם אני אוכלת במקום והאם לחמם לי. Calientalo por favor עניתי לו בספרדית העוד יותר רצוצה שלי, התיישבתי כמו שק על הכיסא הקרוב ושאלתי אותו איפה תחנת ההסעה כדי להגיע חזרה לחנייה של הפארק תוך כדי שאני מפזרת פירורים לכל כיוון. 

  מפה לשם הוא הציע, אני הסכמתי ומצאתי את עצמי יושבת מאחריו על טוסטוס מקרטע, ללא קסדה, כשאנחנו נוסעים בעליות והירידות לכיוון חניית הפארק.
קשה לי לתאר את החוויה הזאת של פחד מעורב בהתרגשות ושגעון כשהוא נתן גז בירידות. מרוב לחץ וכדי לא להסגיר את עצמי בצרחות נשכתי את הכתף שלו בלי לשים לב.(!)  ואיך בכל זאת שמתי לב? טוב זה לא היה קשה. הוא עצר וביקש ממני לשחרר… יותר פאדיחות מזה אין. תודו!

אנדרס (זה שמו, ככה מסתבר) הוריד אותי ליד פורטונה. התנצלתי אינספור פעמים על הנשיכה, והוא היה מספיק Cool כדי להגיד שככה ישאר לו זכרון ממני ושהוא שוקל לקעקע את השיניים שלי לנצח…
נישק אותי לשלום על כל לחי כמנהג הספרדים והפליג לדרכו ברעש.

ואני? פתחתי את הדלת של פורטונה ושאלתי אותה איפה הנייר טואלט, כי אני ממש צריכה לשירותים.