יאללה בלאגן!
אלוהים, כמה קופים
אני כנראה לא אחדש אם אגיד שאין אחד שלא מרגיש את הקריסה, הכאוס, הבלאגן שיש בעולם. במדינה. ובתוכינו. מן עצב כזה משתלט, חוסר תוחלת והשאלה הכי גדולה – לאן אנחנו הולכים. על מאיפה אנחנו באים גם חלוקות הדיעות אבל אולי קצת פחות כי המרחק בין האלוהים לקוף הולך ומתקצר בעיני במיוחד כשכל יום אני פוגשת גם את האלוהים הפנימי שלי וגם כמה קופים.
חמישה דברים שהשתנו וחמישה שלא
השבוע חרגתי ממנהגי והשתתפתי בוובינר של דר’ אייל דורון.
למה חרגתי? כי בערב אני אוהבת לנוח ולא לצרוך מידע.
למה חרגתי הפעם? כי רציתי שמישהו יהדהד את המחשבות שלי, רציתי לא להרגיש לבד.
וכדי שלא אשאר אני לבד עם התובנות שלו – הנה תקציר. על כל נושא אפשר לכתוב פוסט, ואולי גם אעשה את זה יום אחד ואולי לא, אין וודאות כאמור.
אייל דורון פתח בתיאוריה (לא באמת תיאוריה, רק רעיון מעולה) שכולנו היום חיים בתוך ניסוי פסיכולוגי עולמי שלא ביקשו מאיתנו אישור השתתפות בו.
בום.
היה אפשר לסיים פה את הפוסט אבל חבל, יש עוד כמה תובנות בדרך…
לטענתו אנחנו חווים פירוק של חווית השליטה שכולנו כל כך אוהבים וקשורים אליה, ופירוק הוא אף פעם לא קל כי אנחנו נוטים להיאחז במוכר ובידוע. אני נעצרתי במילים פירוק, חוויה ושליטה וכדי להמחיש לי את העניין, על הבוקר התפרקה לי המכשפה שאיתי מה שגרם לי לזעזוע, כי בפעם הקודמת שהיא התפרקה ממני עברתי תקופה מטלטלת ושינוי אדיר…
הוא (אייל דורון) ציין חמישה דברים שהשתנו בתקופה האחרונה, ואני מביאה אותם בפראפרזה מסויימת ובלשוני
הראשון – "העולם הוא בלתי עקבי באופן צפוי"
אנחנו חייבים להכיר בעובדה המדעית הזאת, ולכן אין דרך אחת בטוחה, אנחנו חייבים כמה פלאן בי’ז בחיים.
תזכורת לעצמי: אני חייבת להיות גמישה, ניידת וקלה (בהצלחה לי עם הקלה והגמישה. לגבי הניידת, היא תגיע אם רק אוציא את האף מהבית בלי מסיכה),
לדעת להפטר מנכסים אמיתיים או רגשיים במהירות ולהסתגל. להסתגל לשינויים מהירים, לדעת להביא נצחונות מהירים בחיים. כבר לא תוכניות חומש, יותר תוכניות חודש.
האדם מתכנן תוכניות והאלוהים צוחק? בואו נצחק יחד איתו, למה לא. הבדיחה לא חייבת להיות עלינו
מנהלים שימו לב - מיומנויות רכות זה הקשות החדש
המיומנויות הרכות הופכות להיות חשובות. נדרשות, לוקחות את ההובלה. אינטליגנציה רגשית, אמפתיה, חשיבה מחוץ לקופסה… חשובות לארגון והופכות להיות דיל ברייקר לעובדים ולמנהלים
אי אפשר להמשיך למדוד אנשים ותוצאות בדרך הישנה וצריך להכשיר את המנהלים כך שיעודדו יצירתיות ויוכלו לעבוד ללא מדדים ידועים ומוכרים.
כי אפשר למדוד כמה חזקים המים רק כשאנחנו רואים את עוצמתם בפעולה
בעולם שבו מספרים וסטטיסטיקות הם הקופסה (לפעמים השחורה) שימו לב לאלה שמשחקים מחוץ לקופסה. יש מצב שתוכלו לראות אותם דרך החלון מקפצים על טרמפולינה באויר הפתוח בעוד אתם נמצאים בפנים. אפשר ללמוד מהם דבר או שניים. או יותר
דבר שלישי - הכל ויראלי
אנחנו התוצאה של האנשים שמקיפים אותנו. מי שהם (האחרים שסביבנו) ישפיע על מה ומי שאנחנו נהפוך להיות. הפכנו כולנו אפילו בעל כורחינו להיות אנשי העולם הגדול וכשמישהו מתעטש בסוף הכיתה (נניח עטלף מתעטש בסין) גם התלמיד בשורה הראשונה נדבק (נניח ראש ממשלת ברזיל – ז’איר/יאיר בולסונארו)
הכל הופך להיות פעולת שרשרת. אנחנו נדבקים, מדביקים, ויראליים. צריך לשים לב למה אנחנו מקשיבים, מה אנחנו צורכים. אולי עדיף פחות חדשות ויותר מוסיקה שעושה לנו טוב? להקשיב לאנשים שמדברים על תוכן שגורם לי לאופטימיות או מעודד
והנה, אני שוב מחזירה אותנו ליוסי בנאי אהובי, החום שבקול שלו וההומור הזה של פעם, כשידענו להתמכר לפשטות העמוקה של החיים…
"אי הוודאות בחיים בשבדיה"
הדבר הרביעי - יצירתיות היא ערכת ההשרדות החדשה
עברנו מהחזק שורד, אל החנון שורד, משם קפצנו אל אנשי האינטליגנציה הרגשית, ועכשיו העולם שייך לאנשים היצירתיים, והחדשות הטובות גבירותי ורבותי הן שכולנו יצירתיים.
יצירתיות היא שריר שאנחנו יכולים לאמן יום יום, וערכת היצירתיות מורכבת מהמון דברים.
למען האמת אני יכולה לדבר על יצירתיות שעות, אבל בשורה התחתונה הדבר הכי חשוב הוא להסתכל בכל רגע על העולם עם סקרנות של ילד. להפוך כל יום ללונה פארק מחשבתי.
תחשבו על ללכת עם מצלמה ולמצוא את המיוחד, החדש, המצחיק, המרגש והלא צפוי בכל מה שסביבנו.
הרוטינות וההרגלים הם מעצבי המציאות שלנו ולכן כדאי לייצר רוטינות יצירתיות על אף הפרדוקס שבכך: איך אני קמה בבוקר, איך אני לומדת, מה התרבות הארגונית האישית שלי? מה הערכים שלי, מה חשוב לי ומה אני עושה כדי להגיע לשם, באופן שיסחוף אותי להגיע לשם
בעונה הנוכחית של העולם -זיכרו שהיצירתי שורד, זה שיודע לפתור בעיות הוא זה שימציא את עצמו מחדש
וזה המקום להזכיר את ידידנו ההאשטאג המפורסם – Playfulness#
והדבר החמישי – אנחנו חיים בשני מרחבי חיים בו זמנית
העולם האמיתי והעולם הדיגיטלי.
הקונספט של קרוב ורחוק משתנה, כבר לא ברור מה מרגיש רחוק ומי מרגיש קרוב. האם כתיבה ברשת מקרבת אותי אל הרבה אנשים במהירות, או מרחיקה אותי מהקרובים אלי כי אני מסתגרת וכותבת שעות?
ומה אתם חושבים? איפה יותר נעים לכם לחיות – בעולם האמיתי או בעולם האוואטארי?
אני יודעת מה התשובה שלי 🙂
על החמישה דברים שלא השתנו אני לא אכתוב, למה? כי הם העולם הישן והמוכר. כל אחד יודע מהם…