טעימה קטנה מאיטליה

אבל עכשיו כשאני לא לבד, פתאום נטרפו כל הקלפים, האנרגיות עלו, פורטונה רצתה להשוויץ בי בפני אלה, ומה יותר טוב מלהסתובב בדרכים, בכפרים ובעיירות הקטנות של טוסקנה?

מזג האויר פה ממש לטובתינו, שמש חמימה ולא הרבה מעלות מצד אחד, אבל כשנוסעות עם הגג פתוח יש מצב גם להשתזף בכיף בואכה להשרף.

But First thing first

הרבה שואלים אותי – איך זה שם עכשיו בחו”ל, האם כל המקומות פתוחים, האם עסקים כרגיל… אז זהו שכן וגם לא. יש מקומות פתוחים שנעים להיות בהם, צפופים יותר או פחות, ויש מקומות שעדיין לא נפתחו – הנה דוגמא:

ובפוסט הזה החלותי שפחות מילים ויותר תמונות כי… את העיבוד לחוויות סוף סוף עשיתי עם אדם אמיתי (א.ק.א אלה)

ולא רק עם פורטונה ומקלדת כשאני מתנדנדת בין שמים וארץ מבחינה רגשית…

הדלתות האיטלקיות שלא נפתחו בפני...

אם יש דבר שאני מאוד אוהבת זה את הישן. העתיק, הזקן, זה שפעם היה מפואר והיום כבר פחות.

כנראה שזה משקף בעיני את התהליך שכולנו עוברים בחיים, ומבחינתי מוצא ביטוי מקסים בדלתות ישנות שפותחות את שעריהן לבתים וחיים של אחרים.

כן, יש כאן גם את מנגנון ההצצה והסקרנות הטבעית שלי שבא תמיד (אבל תמיד) לידי ביטוי.

ואת הסיפורים של מי שגר מאחורי הדלת אני מספרת לעצמי בדרך כלל בראש, או אם יש פרטנרית לענין בסביבה…

המממ… ובהחלט יש.

כמות הסיפורים שרצו כאן היו ממלאים חיים שלמים של מישהו אחר 🙂

רגעים קטנים נתפסים

אם יש דבר שאני אוהבת בצילום ובעיקר בצילום עירוני הוא “תפיסת הרגע”. לפעמים הוא מרגש, מכמיר לב ועושה חשק לחבק את העולם, אבל אצלי לרוב הוא אירוני, משעשע והופך להיות מושלם כמובן עם הסיפור שאני מספרת דרכו.

בתמונות כאן רצים שני סיפורים “מאחורי הקלעים” ומותג הדגל, על גבול ההגדרה האישיותית שלי – אספרסו.

(כהה, מריר, וטעם נרכש – די דומה לי, לא?)