ההגיון שבאבסורד (או ההפך)

אז אתמול הלכתי לרופא כדי לדבר עם מישהו מקצועי על מה שעובר עלי.

הרופא שלי לא מאוד צעיר נגיד בלשון המעטה, ונכנסתי אליו עם מסיכה, גם הוא היה עם מסיכה.

אמרתי לו שכואבת לי האוזן, וגם הגרון. וגם הראש. בקיצור כל הקונסטלציה שם למעלה לא ממש בקו הבריאות.

הוא בשמחה שלף את הדבר הזה עם הפנס והתקרב אלי כדי לחקור את התלונה המורכבת ולפי החיוך שלו הייתי בטוחה שהוא תיכף מכניס את המקרה שלי לעבודת הפוסט דוקטורט שבטח חיכתה רק לי כדי להיות מושלמת.

שאלתי אם אני צריכה להוריד את המסיכה כדי שיוכל לבדוק אותי.

הוא אמר שאין צורך, האוזן נראית ממש טוב (נו בטח, זו האוזן עם כל העגילים), ושהוא שומע מהמקום שבו הוא עומד רחוק שהכל בסדר עם הגרון שלי (אמרתי כבר סופרדוקטור?)

היתה שתיקה מביכה כזאת בינינו, כי כאילו סתם באתי לבקר אותו.

אז כדי לשבור אותה רציתי לבקש בנוהל הקבוע אישור מחלה (או במקרה האבוד שלי – אישור מנוחת נפש), לשלושה ימים כדי שאוכל לנוח בבית ולא לעשות כלום.

אבל אז נזכרתי שאני חיה את הנוהל כבר מעל לחצי שנה ובלי אישור מאף אחד… 

ושוב היתה שתיקה כי לא היה לי מה לבקש ממנו, אז ביקשתי בדיקת צליאק וטיפות אוזניים, כדי ששנינו נרגיש טוב ושהיתה מטרה לביקור.

וזהו, אין פואנטה ממשית לחלק הזה  מלבד היותו אבסורדי אך הגיוני בדיוק כמוני…