ברצלונה – החלק הראשון במסע
היום של ההגעה לברצלונה היה נינוח. אבל הערב...
היום של ההגעה לברצלונה היה אמור להיות נינוח ואכן כך היה. הערב... היה משהו אחר לגמרי! אני רוצה לשים דברים על השולחן: כתבתי את קורות היום, תיארתי את רחובות ברצלונה הלא עמוסים יחסית, ואת ההרגשה הנפלאה לטייל בעיר זרה, אבל ביחס למה שקרה בערב... כל מה שכתבתי היה חיוור לגמרי ולכן נגנז למגירה...
רק אספר שבמקרה נכנסתי אחר הצהרים לבית קפה קטן וחמוד באחד הרחובות הצדדים של מרכז העיר, ובמקרה גם בעלת בית קפה היתה מיוחדת, ובמקרה יצא לנו לשוחח שעתיים על בקבוק יין על חשבון הבית (שלה)
ובמקרה היא סיפרה לי על מסיבת רחוב גדולה שתיערך בערב בקצה של שדירת לה רמבלה, איפה שהרחוב נשפך לים. ובמקרה!!! המסיבה היא איך לא, לכבוד תחילת האביב והחזרה לשגרה, בסגנונו המיוחד של המטורלל מכולם, מושא הערצה וחיקוי שלי – סלוואדור דאלי לכבוד יום הולדתו שחל אתמול. ממש אתמול.
ושלא במקרה, זוהי מסיבת מסיכות! כמיטב המסורת הספרדית.
ברור שהלכתי! באים איתי לסיבוב?
מזל טוב סלוואדור
בערב הגעתי לשדרות הרמבלה, החלפתי מסיכה במסיכה על פי קוד הלבוש הנדרש ונסחפתי עם זרם האנשים לכיוון הים.
מאות פרצופי דאלי מוכרים הקיפו אותי, חלקם בסרבלים אדומים, חלקם בשחורים וחלקם בכל תחפושת אחרת.
בהתחלה היה נדמה לי שאני הולכת בתוך הזיה של מישהו שאכל פטריה ולגמרי היה מאוהב בסלוואדור. תוך שניות גם אני התחברתי להזיה, כמו שאמרתי בסלוואדור אני מאוהבת ממזמן…
האוירה היתה מחשמלת, מוסיקת טכנו והאוס נשמעה כבר מרחוק וככל שהתקרבתי למוקד הרגשתי את הקצב שלה עולה מהכביש ישר אל תוך הגוף שלי, מה שלא הותיר לי ברירה אלא לרקוד את דרכי, כשאני בבטחה מסתתרת מאחרי המסיכה ומרחיקה כייסים.
בין שני צידי השדרה נמתחו מנורות שיצרו חופה מאירה על כל האנשים.
היה ריח נעים ומתקתק באויר ובלי לשים לב מצאתי את עצמי רוקדת כאילו שמחר בבוקר בוטל. רוקדת לבד, רוקדת עם אנשים, לא משנה. רק לזוז. מישהו פתאום משך אותי מהיד, סובב והרים ואני נכנסתי לעניינים שוכחת שחוש הקצב שלי פגום, ומבינה שזה בסדר לא תמיד להיות בקצב של כולם. העיקר שאני מחוברת לזה שלי…
מישהו אחר העביר סיגריה, לקחתי שאכטה מתוך הפה של המסיכה, אפילו לא טרחתי להרים אותה, והעברתי הלאה, שוכחת את כל כללי הזהירות המקובלים.
HUGEL REMIX
ואז… זה קרה. היה צפוי בואו נודה על האמת, מסיכות של דאלי ומסיבת רחוב מטורפת… אבל עדיין מפתיע.
שלושה אנשים לבושים בסרבלים אדומים ומסיכות עלו על במה מאולתרת ושרו את ההמנון (בקפיטל ה) – בלה צ’או עם הרמיקס הנהדר של Hugel.
מאות אנשים עמדו רקדו ושרו איתם. זה היה מצמרר, תחושה של אחווה אדירה לאנשים שאני בכלל לא מכירה ולא שייכת אליהם, אבל המנון החופש, המחתרת, המנון התחמנת והצדק האזרחי הוא כנראה המנון אוניברסלי.
מצאתי את עצמי מתחבקת עם אנשים (להתראות ריחוק חברתי), שרה בקולי קולות ואין יותר מביך מזה. או ככה היה נדמה לי,
עד שברגע אחד הופעל אלגוריתם רדום, הונפתי למעלה על ידי אנשים והתחלתי לעבור מיד ליד…
Crowd Surfing
כמו בובה, בלי יכולת להתנגד, בלי רצון להתנגד. בלי רצון בכלל. איזו התרגשות, כמה אדרנלין, (כמה ידיים נוגעות). אין לי מושג כמה זמן הייתי ככה באוויר, אבל כאשר הורידו אותי לארץ זה היה לי מוקדם מידי 😊
לקח לי זמן להפטר מהסחרחורת, להתאפס על המיקום ועל הדרך חזרה למלון בין כל האנשים האלה.
הלוואי ויכולתי לצלם את עצמי כדי לשתף בחוויה. מכיוון שלא, מצאתי ברשת את התמונה הכי קרובה למציאות כדי להעביר את התחושה,
בעיקר מה הרגשתי כלפי אלו שהרימו אותי… 🙂
ואם שאלתם את עצמיכם, אז כן, נשארתי בחיים כדי לספר …