אל! תצטטו לי את ד”ר סוס
כי אם יוצאים למסע אמיתי, מגיעים למקומות שלא דמיינו אותם בכלל
רמז: לא כולם נפלאים
נ”ב רמז: הולכים על Wild, זה בטוח
אבל בואו נתחיל מהתחלה. כידוע לכולנו, לפני שנה וחצי פתחתי את הדלת, עזבתי משרת ניהול נחשקת בהייטק וצעדתי בבטחון רב אל כלום ושום דבר, וכשאני אומרת שום דבר, קחו את זה לאקסטרים.
הסכמתי לא לדעת ועשיתי צעד לעבר עתיד לא ידוע תוך שאני סומכת על תחושות הבטן בלבד.
לא היה לי מראה עיניים, לא היה לי כיוון, כל מה שידעתי הוא שהתחלתי מסע. אל עצמי, עם עצמי ואל העתיד שלי.
עזבתי את מקום העבודה כשהרגשתי שמיציתי. את המקום, את האפשרויות להתפתח בו, ושאני רוצה חדש ואחרת.
יותר נכון, עזבתי שלוש שנים אחרי שממש מיציתי אבל משום מה (ויש לי חשדות ל-מה) לא הצלחתי לעשות את התזוזה המיוחלת ולעבור למקום עבודה חדש, כנהוג בשוק.
תסכול? מה פתאום.
תסכול גדול?
ועוד איך! הרגשתי שאני שקופה לעולם, שולחת קורות חיים ומקבלת כלום בתמורה, חוץ מלפעמים מענה אוטומטי של תודה, קיבלנו, אבל… לא.
תדמיינו אתכם יושבים בחדר סגור עם חלון שלא נפתח ודלת נעולה. בחוץ נמצאים המון אנשים שעסוקים בעניניהם ולא יודעים אפילו שאתם שם בחדר, מנסים ליצור איתם קשר.
לא עוזרות דפיקות על החלון, ציור SOS באדים או פתק שאומר : “תראו אותי”. התאיינות מוחלטת
כשהדלת סגורה החלון נפתח. וגם הפוך עובד לא רע
אז מה עושה אישה שמרגישה שמתעלמים ממנה?
כמו שאמרו חכמות לפני: זמנים נואשים דורשים צעדים נועזים ולא מעט יין, ואחרי התייעצויות עם בכירים בבית
ולא מעט בקבוקים שווים, משהו בתוכי אמר שדווקא ללכת על “ריק” מלא כלומר פשוט ללכת החוצה ולראות מה יקרה, להכיר אנשים חדשים ועיסוקים אחרים
יעזור לי יותר מאשר לעשות את אותו הדבר שזה לשבת באותו משרד, באותה חברה, עם אותם אנשים ולנסות לשחק עם אלה שבחוץ בחוקים שאני לא מכירה.
לפעמים התשובה הנכונה היא הכי פשוטה – להתחיל ללכת ולגלות ארצות חדשות, בעיקר בתוך עצמי.
פשוט?
לא פשוט בכלל! לקבל החלטה כזאת, לפתוח דלת ולצעוד אל הלא נודע.
זה אומר להתפשט מכל מה שידעתי על עצמי ומכל ההגדרות שליוו אותי בעשור האחרון – טייטל, אחריות, ערך עצמי, מעמד חברתי, מעמד ארגוני וללכת ככה, חשופה ופגיעה ולא מעט פעמים גם בתוך הרבה חושך,
או כמו שאני קוראת לו – “המרק הסמיך השחור”.
בחלק לא מבוטל מהתקופה הזאת ישבתי בחושך הפנימי שלי בלי נקודת אור שתכוון אותי בדרך ולא הבנתי אם החיים קורים בחוץ ורק אני נעצרתי, או שלא נעצרתי בכלל ומשהו חי ומתבשל אצלי בפנים.
במהלך השנה וחצי האחרונות באתי אצל עצמי ל”מרק השחור” לא מעט פעמים כדי להחזיק לי את היד, ישבנו בשקט שתינו, אני ועצמי ונשמנו את השינויים שמתרחשים.
אחרי אחד המפגשים שלי עם הפחדים והשדים הפנימיים התחילו להגיע רעיונות חדשים וחדשניים עבורי:
נרשמתי ללימודי תואר שני, פתחתי בלוג, והתחלתי לחשוב על רעיון מגניב שיעזור לאנשים כמוני להצליח לפתוח דלתות לעצמם בשוק העבודה, שכתוצאה ממנו נולד סטארטאפ חדש.
אחרי מפגש נוסף עם “המרק הסמיך” התחלתי לכתוב בצורה רצינית. לקחתי את כל הסיפורים והדמויות שמסתובבות אצלי בראש כבר תקופה והתחלתי להפוך אותם למשהו אחיד, שלם, שאני יכולה להתגאות בו, עדיין לא סיימתי אבל אני מרותקת למה שנברא שם.
אחרי המפגש האחרון (נכון לעכשיו) שהיה לי אצל “השחור והסמיך” החלטתי לעבור למסלול תואר שני עם מחקר, שזה מסע בפני עצמו. גם בשדה המחקר וגם עם עצמי.
החיים הם לא מסע, הם הרבה מסעות והמון תגליות
כל אחד מאלה הוא מסע בפני עצמו, ועל המסעות האלה אני רוצה לכתוב, בעיקר לעצמי כי הם רצופים טלטלות, עליות, דמעות, פרצי צחוק היסטריים, אתגרים, אנשים חדשים וישנים ובעיקר תגליות מרתקות גדולות כקטנות.
גיליתי למשל שאפשר להוציא את עצמי מארגון ומתפקיד ניהולי, אבל אי אפשר להוציא ממני את תחושת האחריות כלפי אחרים לא משנה איפה אני נמצאת וגם אם אין לי שם תפקיד רשמי.
גיליתי עוד, שאני לא יודעת לעשות חצי עבודה, וגם אם העבודה שעשיתי לא שלמה, היא חצי עבודה מושלמת 🙂 .
והכי גיליתי, שלא משנה מה אני עושה או אעשה הוא חייב לכלול כתיבה, כי דרכה אני מסוגלת לברוא עולם חדש ולבקר במקומות נפלאים, גם אם לא יצאתי מילימטר מהבית.
אז אל!
תצטטו לי את ד"ר סוס כי לא כל המקומות נפלאים (וגם כי הציטוט כבר מיצה את עצמו), פשוט... כשתהיו מוכנים, צאו לדרך. הכל כבר שם
ובמילים של אביצ’י
Feeling my way through the darkness
Guided by a beating heart
I can’t tell where the journey will end
But I know where to start…
2 תגובות
דניאל
אסתר, איזה כיף שכתבת. אני חושב שזה כלכך חשוב לתת מקום פומבי למקומות האלה, במיוחד בעולם שלנו שהופך להיות פלסטיק מנצנץ מכל עבר. להזכיר לנו שחיים אמיתיים קצת פחות נוצצים אבל הרבה יותר מרגשים, עשירים ומלאים מדרך סלולה וברורה. שמח ללמוד לצידך ולהיות מהאנשים החדשים שאת פוגשת בדרך.
הדס
וואי, זה מדויק מכל כך הרבה זוויות! מחכה לקרוא עוד על המסעות!