הפרינאים הקטלוניים יום 8 למסע
Lodge הוא לודג' הוא לודג'... במיוחד לבד בחושך
לקראת שקיעה התמקמנו בלודג' שלנו בכפר Les Angles (לא להתבלבל עם לוס אנג'לס) חדרים עם חמש מיטות, מטבחון קטן, ו... אין וויפי. למי בא למות עכשיו??? הוצאנו את האוכל שסחבנו איתנו כל הדרך לטובת ארוחת ערב ובוקר, ולא, לא היה צורך להשתמש במקרר, פשוט הנחנו הכל על אדן החלון. מסתבר שיש יתרונות לשהיה במקום קררר. חיפשתי את השירותים והמקלחת ומצאתי אותם מחוץ לבקתה! מה שאומר שאם צריך משהו באמצע הלילה, עדיף לחכות לבד בחושך עד לבוקר.
דובי או לא דובי?
לפני שהגענו את הלודג’ אלבריק הזהיר אותנו שבאזור הזה מסתובבים לפעמים דובים ולכן רצוי שנשאר דבוקים לעדר האנושי שלנו. לא ידעתי אם הוא רציני או לא ולא התחשק לי לבדוק, אז נשארתי דבוקה. זה גם מחמם וגם יותר בטוח ולפעמים אפילו נעים.
קורס קצינות יעודי - קק"י
יש דברים שלא משנה כמה שנים יחלפו, הם ישארו צרובים בעור, בנפש, בחוש הריח לפעמים… כזאת היא טראומת הצבא וקק”י מבחינתי.
ליתר דיוק, אם יש דבר שאני לא מחבבת עד היום בחיים זה לינה בחוץ בתנאי שדה עם קבוצת אנשים. הצורך לתזמן את פעילויות הבוקר ההכרחיות (להלן, נכון, קק”י) עם אנשים זרים לי, לגמרי משבש את היום ואת מצב הרוח.
כמובן שהתעלמתי מזה כשתכננתי את הטיול אבל כשהתמקמנו בבקתה הכל חזר אלי, מה שקצת הוריד לי את מצב הרוח בתחילת הערב, אבל עד לסופו כבר התאזנתי עם תוכנית פעולה והבטחה של רפאל שהוא “ישמור לי תור” בבוקר.
אוכל, שתיה,אבל מה עם השינה?
עזרה גם הקדירה החמה, ובקרת “כוס היין המלאה” באדיבותם של רפאל והקבוצה.
ישבנו מהופנטים מסיפורי הדרך של אלבריק (הסתבר מהסיפורים שהוגים את שמו עם ק’ רכה) ואחרי כמה כוסות כל פאנצ’ שלו היה היסטרי. מן הומור כזה של אנשים ממש עייפים.
הלכנו לישון די מאוחר בשני חדרים עם חמש מיטות בכל חדר ואני מעדיפה לא לדבר על איכות השינה שהיתה ביחס הפוך לכמות הנחירות בחדר,
ולכן כשפתחתי עין בבוקר והבנתי שהשעה היא רבע למוקדם מידי ויתרתי על המאמץ לקום והמשכתי לישון.
טעות!
סליחה, איפה צילומי הזריחה?
בשבע בבוקר אלבריק (לא לשכוח את המבטא הצרפתי והק’ הרכה) העיר אותנו כדי ללכת לצלם את הזריחה (!)
איחרתי קצת לפתיחת האירוע וזה מה שהצלחתי לתפוס במצלמה. למרות הכל, יצא לא רע אני חושבת…
מה אתם אומרים - עפתי על זה?
זוכרים שאתמול אלבריק ניסה למנוע ממני לרכב על העננים? אז הנה, זה מה שקרה בהמשך היום.
רפאל ואני הזדנבנו אחרונים במסלול הזה וכשיצאנו מבין העצים מצאנו את עצמינו במקום עם נוף מדהים. ממול ראינו את העיירה שממנה יצאנו להייק ואת אלבריק שהגיע לכיוון שלנו עם חיוך מאוזן לאוזן.
רצית אתמול לעוף על העננים? הוא שאל אותי במבטא הצרפתי שלו, הנה, יש לך הזדמנות…
מה אתם חושבים? עפתי על זה? אני מתלבטת אם לכתוב שעשיתי את זה או שהשתפנתי. חוששת להתקף לב אצל קהל הקוראים וההורים.
אז לשם בריאות כולנו אודה שחור על גבי בלוג שנכנעתי לפחד הגבהים שלי, לא הצלחתי לשחרר ומנגנון ניהול הסיכונים שלי צעק “אדום, אדום” אדום” עם צ’קאלאקות מסתובבות,
ולא עזרו הנשימות של Wim Hof גם כאן.
נשארתי לשבת על הדשא, לצלם אחרים עושים חיים ולקלל בלב את הפחדנות שלי.
אם יש דבר שאני לומדת כאן הוא, ש wild הוא נהדר, אבל כנראה שיש כמה דברים בעולם שהם בכל זאת על תקן גבול מבחינתי…
